איך עוזרים לבלוטות הורמונליות להמשיך לעבוד טוב בגיל מעבר?

כשהיינו בנות 20 לא חשבנו יותר מדי על תפקוד הפנימי של גופינו – היינו בעיקר עסוקות בדברים חיצוניים – במערכות יחסים, הישגים, קריירה וכו'. אחרי גיל 40-50 חלק

ינו אחרי לידות, אולי ניתוחים או מחלות או חוויות אבדן. פיתחנו רגישות גבוהה יותר לגוף ולחשיבות הבריאות שלו והתפקוד התקין של כל המערכות.

גיל מעבר מביא עמו אתגר לא פשוט לגוף. הוא בעיקר נחווה כמאתגר במיוחד על ידי נשים בעולם המערבי. ממחקרים שנערכו בחברות שבטיות/ תרבויות אחרות, נשים לא חוו את הגיל הזה בקיצוניות רבה. המזון, ההורמונים, הסטרס הבלתי פוסק, איכות הסביבה וגם המרדף אחרי הנעורים - שוחקים את הגוף ובין היתר את הבלוטות ההורמונליות. לכן כשמגיע גיל מעבר, נוצר מצב כמעט בלתי נסבל של תופעות המקשות על התפקוד היום יומי, על איכות חיים בסיסית ומזיקות לבריאות.

הטריגר הפיזיולוגי לתופעות הללו הוא הירידה בהורמוני האסטרוגן, הפרוגסטרון והטסטוסטרון. את אלה אנחנו מכירים. אסטרוגן בתורו מביא להורדה בהורמון הסרוטונין, אשר גורם לדכדוך ומהווה את אחד הגורמים לבעיות שינה. ירידה באסטרוגן וטסטוסטרון פוגעים בחשק המיני ולפעמים גם בחשק לחיות, ליצור וכו'.

אחת הבלוטות ההורמונליות שנוטה להיפגע בגיל מעבר היא בלוטת התריס. הדבר משפיע על כל הגוף, בין היתר על המשקל ועל רגישות מערכת העיכול. בלוטת התריס אחראית על חילוף החומרים בגוף. היא כמו ווסת שקובע את קצב העניינים. אם אנחנו חיות בתחושה קבועה של "אני לא מספיקה", "אני חייבת יותר..." – יותר להתאמץ, יותר להצליח, יותר להספיק – ובואי נודה באמת, רובינו חיות ככה, אזי הבלוטה מתאמצת כל הזמן ובסופו של דבר נשחקת. יש כמובן סיבות רבות נוספות לפגיעה בבלוטה. העניין הוא שלא תמיד הפגיעה נראית לעין בבדיקות הדם, אך הסימפטומים של עייפות, עלייה במשקל, לאות וכו' יכולים להעיד על כך שתפקודה נשחק.

בלוטה נוספת שנטה להיפגע בגיל מעבר היא בלוטת האדרנל (יותרת הכלייה). זו בלוטה שאחראית על מנגנון "ברח או הילחם", כלומר מנגנון שמפעיל את המערכת הסימפטטית בזמנים של מתח ולחץ. כשמוד סימפטטי מופעל – הגוף משקיע את רוב המאמץ בלשלוח דם אל הראות/ לב ושרירים ומזניח מערכות אחרות כמו – רבייה ועיכול. חיים במתח קבוע/ זוגיות אלימה רגשית או פיזית/ עבודה לחוצה/ ועוד' גורמים למערכת הסימפטטית להיות מופעלת ללא הירף. התנהלות כזו יוצרת שחיקה ולקראת גיל מעבר מגבירה את כל תופעות הגיל.

גם הפרשת המלטונין (הורמון השינה) על ידי בלוטת האיצטרובל דועכת בגיל מעבר.

השאלה הגדולה שמעסיקה נשים רבות היא – מה ניתן לעשות כדי לשפר את המצב?

דרך אחת היא כמובן הטיפול ההורמונלי שמשיב את הפעילות ההורמונלית באופן מלאכותי ונותן לגוף עוד כמה שנים של פעילות תקנית. דרך נוספת, שאגב לא סותרת ויכול

ה בהחלט להיות במקביל לטיפול ההורמונלי – היא עצירת מחוגי הזמן של שחיקת והזדקנות הבלוטות על ידי עבודה מדיטטיבית, עבודה עם דמיון מודרך, תנועה ותזונה/תוספים.

רובינו לא יודעות להרפות את הגוף באמת. אפילו בשינה אנחנו לא עד הסוף מרפות. דריכות מסויימת נשארת בגוף כל הזמן. הרפייה עמוקה היא אומנות, שיש ללמוד ולתרגל אותה ויש לה יתרונות עצומים, שאינם מוערכים מספיק ומשווקים מספיק ברפואה המערבית. ההרפייה העמוקה מאפשרת למערכת ההורמונלית שלנו להיכנס למוד של ריפוי ותיקון עצמי. ככל שנלמד את הגוף להרפות ברמה היום יומית, ככל שנלמד אותו להרפות גם בזמנים של קושי ומצוקה – כך נאפשר ליכולות הריפוי של הגוף לעבוד טוב יותר.

ישנם דברים נוספים שעוזרים למערכת ההורמונלית לפעול טוב יותר והם - שמחה, תחושת סיפוק ותחושת הגשמה, מערכות יחסים מלאות ואינטימיות ומיניות בריאה. מובן שלא כולנו התברכנו בחיים שכאלה, אך חשוב לזכור שלא מאוחר לתקן ולשנות! גיל המעבר ניתן לנו כדי שלא נוכל להתעלם יותר מדברים שלא מדוייקים לנו בחיים וניצור את החיים שנועדנו לחיו

ת. גם אם זה יבוא לידי ביטוי בדברים הקטנים בחיינו. לא תמיד על השינוי להיות קיצוני כדי לעבוד!

היית רוצה לשמוע יותר – איך השינוי אפשרי עבורך?

אני רוצה להציע לך פגישת ייעוץ של 45 דק'

ללא עלות וללא התחייבות,

פגישה שתעשה לך סדר בבלגן ותתן כיווני פעולה אפשריים לטיפול בקושי הספציפי שאת חווה

מוזמנת ללחוץ כאן להשאיר טלפון ואחזור לתאם!