אימת ההשמנה והגוף הנשי
- לינה טרנה
- Feb 20, 2018
- 5 min read
אני בת 11 בערך, עומדת מול המראה, אימי קולעת את צמותי,
אני לובשת גופייה ומכנסיים חדשים:
"עכשיו את רזה וכל בגד עולה עליך בקלות.
אם תשמיני, תפתחי את הארון שלך ולא יהיה לך מה ללבוש!"
זה היה בסך הכל משפט שהיא אמרה, משפט מתוך מיליוני משפטים
אך הוא נחרט עמוק בתוך ראשי.
מדוע דווקא הוא?
אני מאמינה שהסיבה לכך היא שהפנמתי את האימה של אימא שלי באותו רגע.
האימה מלהשמין.
הדמות המפורסמת שאימא העריצה כל חייה הייתה אודרי הפברן,
השחקנית ההוליוודית היפהפיה והאנורקסית. החמוקיים של אימא היו רחוקים משדיפות של אודרי ואכן אני כמעט ולא זוכרת אותה אי פעם מרוצה באמת מהדמות המשתקפת אליה במראה.
זה עבד עליה. שטיפת המוח שרובנו לוקחות כמובן מאליו,
שהלכה והתדרדרה ב-70 שנה האחרונות.
שטיפת המוח שנשקפת אלינו מכל מגאזין, סרט, פרסומת –
להיות אישה יפה, נשית ובריאה = להיות רזה ושרירית.
הגוף שלי במהותו כמעט זהה לגופה של סבתא מצד אבא ז"ל.
היא הייתה אישה שמנה כמעט כל חייה. היא שקלה מעל 100 ק"ג,
הייתה חולה בסכרת ואני זוכרת היטב את ההליכה שלה – המתנדנדנת מצד לצד בכבדות.
זוכרת את העקבים הסדוקים ואת האמירה המפורסמת "התפרקתי כמו בית מקלפים".
אמירה נוספת מפורסמת של סבתא הייתה "אוהבת לשמוח, בעיקר לאכול". כן, סבתא אהבה לאכול. היא הייתה בשלנית מעולה וכל חייה נלחמה במשקל. סבתא חיה עד גיל 95,
מפתיעה בכך את הסטטיסטיקה ואת הרופאים.
ובכל זאת, בדמותה של סבתא התרכזו כל פחדיי.
"את רוצה להראות כמו סבתא??" היו הוריי מאיימים,
חסרי אונים לנוכח הרעב ואהבת האוכל שלי.
והאימה אכן חדרה עמוק עמוק לתוך ישותי. אימת ההשמנה...
בגיל ההתבגרות אט אט מבלי לשים לב, תחת אפם של הורי שהתמודדו באותו זמן עם קשיי קליטה בארץ חדשה, פיתחתי הפרעת אכילה. אז לא היה לי או להורי מושג שכך קוראים לזה או שבכלל יש למה שעובר עלי.
הרגשתי רק שמה שבאמת מצליח להרגיע אותי ולגרום לי להרגיש טוב, נעים ובטוח ולו לרגע זה לשבת מול טלויזיה ולטחון את כל מה שידי משגת.
הייתי מתגנבת לעצמי, להורי ובושה בעצמי מול מבטם המאוכזב המגלה ששוב נגמרה העוגה במקרר. ניסיתי לשלוט בזה, ניסיתי לעצור ולעתים אכן הצלחתי.
הייתי "מחזיקה את עצמי בידיים", עושה הרבה ספורט, עושה דייטות
ואז שוב נשברת וחוזרת אל הדפוס המוכר עד כאב.
בגילאי העשרים הגעתי למצב שבו יכולתי לחסל לבד חצי עוגת גבינה ועוד להוסיף לזה כמה קרואסונים. הייתי בולסת ובולסת עד הרגע שבו הרגשתי בחילה ורצון להקיא ושם למזלי הגדול הייתי עוצרת, בשונה מאחוז לא קטן של נשים הממהרות בשלב הזה לשירותים.
מעולם לא הייתי שמנה ממש. היו תקופות בחיי שבהן הייתי מלאה יותר.
אבל תמיד הרגשתי שמנה. הרגשתי סלידה מהשומנים שלי.
הייתי מסתכלת במראה ומחזיקה בידי את הישבן או את המותן ומודדת איך זה היה יכול להיות בלי, מתפללת שאצליח לרזות ולהיות רזה כמו קלי וברנדה ב"בברלי הילס", הסדרה האהובה עלי.
במבט אחורה אני רואה ילדה ובהמשך אישה צעירה יפה שמעולם לא באמת אהבה את עצמה, העריכה את עצמה או נהנתה מעצמה ומגופה.
שנים מבוזבזות שמעולם לא יחזרו... נישלתי אותי מעוצמתי,
בזבזתי את רוב האנרגייה שלי על הלקאה עצמית,
נסיון להסתיר את ההפרעה שלי ו"לשפר" את עצמי.
לו 50% מכל האנרגייה הזו הייתה מתפנה ליצירה ולצמיחה,
איפה הייתי יכולה להיות היום? זו שאלה שאוכל רק להמשיך ולשאול את עצמי בעצב...
אני משתפת בסיפור הזה כיון שזהו סיפורן של לפחות 70% מהנשים בעולם המערבי היום.
זה נע על הסקאלה בין הפרעות אכילה קיצוניות כמו בולימיה ואנורקסיה לבין נשים "רגילות" שפשוט לא אוהבות את גופן. אנחנו כל כך רגילות לראות את זה בטלויזיה,
לשמוע תוכניות ריאליטי בנושא, לשמוע נשים מדברות בכל ארוע חברתי על דייטות ומשקל
שזה נראה לנו נורמלי,
אבל אבוי לנו!!!
אבוי לנו הנשים ששנאת הגוף הפכה להיות הנורמה שלנו.
זו מחלה חברתית בסדר גודל אכזרי!
טובי בראונינג בספרה "איך הפכה האישה לגבר" כותבת:
"בכל פינה בעולמנו מתחוללת מלחמה – הנשים נלחמות בגופן...
קשה למצוא אישה חסינה לגינוי עצמי, לאובססיה גופנית ולהפרעות אכילה...
אין זה חשוב מי האישה או מה צורתה וגודלה – היא לעולם אינה שבעת רצון מעצמה.
מדי יום היא מביטה במראה וכל אשר היא יכולה לראות זה את הטעויות שעליה לתקן...
נראה כי אין אישה חסינה מדחייה עצמית, כשמדובר בירכיים, ישבן וחזה.
העובדה כי אלה הם אברים נשיים משמעותית במיוחד וחושפת את הפחד והבוז של הנשים
כלפי טבען הנשי"
ופה קבור הכלב. הפסקנו לשרוף מכשפות והתחלנו לשרוף שומנים –
ההיבט הנשי של עצמנו, כך טוענת טובי ואני חותמת תחת כל מילה.
הפחד הלא מודע מהנשיות של עצמנו בא לידי ביטוי בשנאה מופנמת היטב כלפי הגוף הנשי, האברים הנשיים החיצוניים ואף הפנימיים.
אז מה עזר לי ומה עוזר לי עדיין?
אהבה. אהבה. אהבה ורק אהבה. חמלה לגופי, חמלה לעצמי,
התחלתי לאהוב את גופי מספיק בכדי להזין אותו ולא להאביס אותו באוכל.
לא מאמינה בפתרונות אחרים למען האמת.
היום אני במקום מאוד שונה מול האוכל ומול הגוף שלי ויחד עם זאת,
הצל של הפרעת אכילה עדיין חג מעלי ובזמנים קשים, הדפוס מרים את הראש.
היום אני יותר רזה משהייתי בגיל ההתבגרות.
האם אני גאה בעצמי?
כן, יש בי חלק שרוצה לשמר את היותי רזה יותר וחרד להשמין,
יש בי חלק שעדיין רואה אותי כשמנה ולא מאמין למה שהמשקל מראה.
ויש בי חלק, חכם ומקסים ואהוב שאומר לי:
"את יפה ומדהימה בכל צורתך, את בריאה ואהובה גם כשתשמיני וגם כשתרזי וגם כשתזדקני". ההבדל המרכזי היום מפעם זה שאני מקשיבה יותר לקול הזה, אני בוחרת להקשיב לו!
שנאת הגוף מייצרת מחלות. מייצרת אותן גם בגוף בריא, יש מאיין.
אנחנו לא מודעות לזה, אבל ישנן היום הוכחות מדעיות המראות ששנאה/ כעס/ טינה מייצרים תדר אנרגטי הרסני (לדוג' הניסוי המפורסם על אורז ועל מים).
תחשבו מה קורה כשהתדר הזה של השנאה והבוז מופנה כל הזמן פנימה?
לא מפתיע לאור העובדה הזו, שיעור המחלות ההולך וגובר של המערכת הנשית.
הן באות אלי לקליניקה כל אחת עם כאבה – זו מתקשה להרות וזו מתקשה לתפקד במחזור,
זו סובלת משחלות פוליציסטיות וזו מדלקת בדרכי השתן או השמנת יתר.
לכולן כמעט ללא יוצא מן הכלל יש משהו במשותף – הן לא אוהבות את גופן,
הן לא מרוצות ממנו, הוא מאכזב אותן שוב ושוב והן עייפות מלנסות "ליישר" אותו שיתפקד כראוי.
חלק גדול מתהליך ה- womin הוא ללמוד להביט מחדש בגופנו, להביט בו במבט אחר, לא המבט הביקורתי המשווה והמזלזל, אלא במבט מעריך, מעריץ אפילו לתפקודים המדהימים שלו,
לשומנים האלה שמפרישים אסטרוגן, שבכמויות הנכונות כל כך חשוב לבריאותנו ולפוריות שלנו.
להביט על השדיים, על הירכיים והרחם. מבט מחודש מלא חמלה.
גיליתי שהאהבה המחודשת הזו שאנחנו חוות לגופינו –
מרפאה ומבריאה את המערכת הנשית שלנו. האם זה קל?
לא ממש... זה כמו שריר חדש שצריך לתרגל יום יום.
לעתים אני מוצאת את עצמי, בימים פחות טובים שלי מביטה במראה ומתחילה להרגיש איך הביקורת עולה – מה זה הירך הזאת? מה זה הבטן הענקית הזו, מה זה הצלוליט.
הקול נמצא, הוא נחרט כה עמוק שכמעט ולא ניתן להוקיע אותו מאיתנו –
הבחירה בידינו כל יום מחדש האם להקשיב לו או למצוא את הקול האחר,
המזכיר שעוצמתנו נמצאת בגוף, בירכיים האלה, בבטן הזו, בשדיים האלה, ברחם.
וכן עוצמתנו גם בשרירים – כל עוד שורר האיזון בין השרירים והשומנים, אנחנו בטוב.
זו האחריות שלנו בשבילנו ובשביל ילדינו – כל יום מחדש!
ואני יודעת שזה מורכב ולעתים אנחנו תובעות בתוך הביקורת ההרסנית של עצמנו ולכן אני פה בשבילך, לעזור לך דרך תהליך ה- womin להחזיר אליך את עוצמתך ובריאותך כדי לנתב את האנרגייה שלך סוף סוף ליצירה ולגדילה!