הלילה הארוך בשנה

״מי את בכלל?״ - צעק לה הקול בזעם והיא קפצה ממיטתה כאילו חבטו בה, זיעה קרה מכסה את מצחה. אופל מיד עטף אותה והיא קפאה באימה.

״מי אני בכלל?״ מיד שאלה את עצמה. ״מהיכן הביטחון הזה שמותר לי לצעוק את האמת שלי בכל רחבי העיר, ״לשחק בעשייה״, ליהנות ולעוד הרוויח מזה כסף?״

עכשיו, בשעה אפלה זו ״המוח החדש״ וכל מסריו שנרכשו בטיפולים, אימונים, סדנאות ישנו שינה עמוקה. זו הייתה היא והאמת העירומה שלה מול הכוח הזה, דורסני כל כך, מאיים כל כך. זו הייתה הילדה הקטנה, שלימדו אותה היטב לשתוק כשאנשים גדולים מדברים, שהיא בקטן, שהיא עוד לא...

היה זה הלילה הארוך בשנה. ארוך וסוער היה עבורה הלילה, שבו נאלצה להתמודד עם מראת האופל שבתוכה.

היא נשמה עמוקות, נשימה קטועה, שנתקעה בכל מיני מקומות. בניגוד לדחף ההישרדותי להתכווץ, החלה לנשום עמוק ולהרפות, שריר אחר שריר. כך, רפויה ונושמת התייצבה מולו והישירה מבט אל האיש שדיבר אליה.

פטריארך אמתי, כומר, אינקוויזיטור אולי, לבוש שחורים, פרצופו מקומט ומחודד, עיניו כפור מלא בוז וביקורת.

היא שוב נאבקה בצורך שלה להתכווץ ולברוח. עוד נשימה, עוד הרפיה...

והוא המשיך: ״חסרת בושה שכמוך! איך את מעזה לגעת בטאבו! איך את מעזה לפתוח תיבות פנדורה שטוב יהיה אם יישארו סגורות לעולמי עד. את חושבת את עצמך חכמה אבל אין לך מושג, עווילה שאת, מה יתחולל אם יפתחו! סדום ועמורה! חסרת אחריות, אישה קטנה וטיפשה! תחזרי מהר לחור שממנו זחלת, לעשות את הדברים שכל הנשים ההגונות אמורות לעשות - לגדל את ילדיך, להביא פרנסה הביתה ולסתום את הפה, כי אחרת...״

הוא השתתק בעודו מרים אצבע מקומטת, מלאת עצמות וורידים בולטים מעל ראשו.

היא נשמה שוב. הקול היה מוכר, אך העוצמה הזו, האימה הזו שהשרה עליה. כמעט וויתרה. הפעם משהו בתוכה התקומם.

״ אחרת מה?!״ צעקה בהתרסה, אוספת את שאריות האומץ בקולה הצרוד.

״אחרת יהיו יותר נשים בריאות, מאושרות, מיניות ומשוחררות, מצליחות ומרוויחות בעולם הזה? אחרת הגברים יוכלו סוף סוף ליהנות מהנשיות השופעת של נשותיהם, לצלול לתוכה, לשתות מתוכה, לקבל ממנה השראה? אחרת תצטרך להתפגר בתוך השנאה, החוקים המטופשים והעולם האכזר והאלים שממנו באת?

״אחרת מה?!״ וקולה נשבר מהתרגשות.

״לא שמה עליך יותר! שמעת אותי? לא שמה עליך!

אני אמשיך לשחק, אמשיך ליהנות מהעשייה שלי, אמשיך לומר את האמת שלי, לשיר אותה, לשזור אותה בחיי. אמשיך לפתוח מגירות נסתרות וכמוסות של נשיות. אמשיך להיות הכלי שדרכו עובר ידע לעולם, ידע שעבדת כל כך קשה כדי להסתיר, להרחיק ולהפוך לבלתי נגיש.

למזלי אני לא לבד, יותר ויותר נשים וגברים עוסקים במלאכת הקודש הזו, כל אחד בדרכו/ה שלו/ה. ימיך ספורים, כדאי שתתחיל לשנות עמדות ודחוף, אדוני. אתה כבר לא באופנה!״

עם כל מילה חשה כיצד נשימתה נרגעת, כיצד חום זורם בנעימות לכפות ידיה ורגליה, כיצד גבה מתיישר והביטחון חוזר אליה...

עלה השחר וקרן שמש ביישנית הציצה מבעד לענני הסערה, שהתחוללה בלילה. היא קמה ממיטתה, הסירה את הווילון וחשה כאב מוכר בבטנה התחתונה. ״הדימום המבורך״, חייכה לעצמה, ״ברוך שעשני אישה!״